זה כנראה השיתוף הכי פתוח שלי עד היום. ולמען האמת… לא האמנתי שאני אי פעם אחשוף את זה ככה. והחלטתי לשתף דווקא ביום ההולדת שלי, כי בדיוק לפני שנה גיליתי שאני בהריון 🥹 והגיע הזמן. ביום ההולדת שלי – קיבלתי מתנה שלא אשכח לעולם. לא תכשיט, לא מסעדה, לא הפתעה. פס קטן, דק, ורוד. ששינה לי את כל החיים. גיליתי שאני בהריון. אבל אם להיות כנה? ידעתי את זה גם לפני שידעתי. עוד לפני הבדיקה, אמרתי לבעלי: “אני לא יודעת להסביר… אבל אני מרגישה – יש פה חיים.” ואז – נפלתי. הייתי בקניון, הרגשתי סחרחורת – ופשוט קרסתי. פינו אותי באמבולנס. הכניסו אותי למיון. שואלים אותי לפני צילום: “את בהריון?” אני עונה: “אני לא בטוחה.” בדיקה מהירה – “שלילית.” אבל כשאני מסתכלת לאמא שלי בעיניים אני לוחשת לה: “אני לא מאמינה לבדיקה הזאת. אני מרגישה – אני כן.” למחרת אני קונה בדיקה ביתית. פס אחד. והלב שלי מסרב להאמין. אני אומרת לעצמי: “אבל ההרגשה כל כך חזקה… אני לא טועה.” רבע שעה אחרי – אני מציצה שוב על המקל. ועוצר לי הלב. פס שני. עדין. כמעט שקוף. אבל הוא שם. עוד בדיקה. הפעם חד משמעית. אני בהריון. ופתאום הלב מתמלא. רגע של אור. התחלה חדשה. אבל אז… הכול מתחיל להתערער. בהתחלה – פשוט הרגשתי לא טוב. אבל לא “לא טוב” של הריון רגיל. שיתוק. פשוט ככה. אני יושבת שעות. לא מדברת. לא מצליחה להחזיק טלפון. לא אוכלת. לא שותה. רק שוכבת… ושותקת. נסענו למיון. בודקים אותי. אמרו לי “זה רק בראש שלך”. “זה יעבור.” אבל אף אחד לא בודק את העובר. ואז – הגיע משהו חדש. משהו מפחיד. דימום… מהאף. אני מתעוררת בוקר אחד והפנים שלי… הבגדים, הסדינים – כמו מתוך סצנה לא הגיונית. מרוחה בדם. כמו הגוף שלי מנסה להגיד לי: “אני לא מצליח להתמודד.” הייתי מתעוררת בלחץ, הולכת להחליף מצעים, לשטוף את הפנים, אבל זה לא הפסיק. עשיתי צריבה באף – וזה לא עזר. ובתוך כל זה – אני לא רגועה. אני מרגישה שמשהו קורה. משהו שאני עוד לא מבינה. ואז… הגיע החלום. חלום שעד היום אני לא שוכחת. אני רצה. מרגישה שאני בתוך מציאות מקבילה. הכול חשוך מסביב. ואני צועקת. את השם של הבת שלי – שאני עוד לא יודעת שהוא שלה. אני רואה מישהו מחזיק אותה. היא נראית בסדר. אבל אני לא נרגעת. אני ממשיכה לרוץ. מחפשת… אני יודעת שאני לא מחפשת אותה – אני מחפשת עוד מישהו. ואין לי מושג מי. אני מתעוררת. לב דופק. ידיים רועדות. אומרת לבעלי: “יש לנו בת. אני בטוחה.” “וזה יהיה השם שלה – תזכור.” אני הולכת לבדיקה, מרגישה חזקה. יודעת. אבל הרופא מסתכל עליי, קצת שותק, ואומר: “אני לא מצליח לראות כלום. היא לא מתפתחת כמו שצריך.” ומה שהוא אמר לי בפעם הבאה… הרגשתי שמשהו קורה – לא טעיתי…🥺 המשך בסרטון הבא - @shirel3844